פסק-דין בתיק ת"א 8237-06

             התביעה

1.         התובע, יליד 1985, ובמועד האירוע היה כבן 14, תלמיד חטיבת ביניים בבית ספר אמי"ת כפר בתיה, המתנהל במסגרת כפר נוער.

במהלך הלימודים החלו התובע וחבריו לבנות בית עץ על אחד העצים בשטח הכפר. הם בנו ושיכללו את המבנה, עד שביום 25.11.99 בשעת ההפסקה, כשהתובע היה על העץ, ארעה תאונה והתובע נפל מגובה של מספר מטרים ונחבל באורח קשה (להלן: ה"אירוע" או ה"תאונה").

התובע הגיש תביעה כנגד משרד החינוך (מדינת ישראל) כמי שאחראי על  התלמידים במהלך שעות הלימודים, וכנגד רשת אמי"ת כפר בתיה (להלן: "הכפר" ), המחזיקה ובעלת  המקרקעין עליה נטוע העץ ממנו נפל, בטענה כי כל אחד מהנתבעים התרשל כלפיו ולא מילא את חובותיו על פי חוק, ועל כן מוטלת עליהם האחריות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה.

2.         לאחר שנשמעו הראיות, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה ישולמו לתובע פיצויים בהסכם מחוץ לכותלי בית המשפט, אולם נותרה ביניהם מחלוקת על מי יש להטיל את האחריות לאירוע, ומי מביניהם יישא בתשלום.

לטענת המדינה, האחריות מוטלת על הכפר המחזיק בשטח וממונה על התחזוקה השוטפת שלו, אשר לא פעל למניעת אירועים מסוג זה, ואיפשר בניית בית עץ מסוכן בשטחו, בעוד שהכפר טען כי הבניה נעשתה על ידי התלמידים במהלך שעות הלימודים, בשעה שהאחריות וההשגחה עליהם  מוטלת על הצוות החינוכי ומורי בית הספר, ועליהם היתה מוטלת החובה לפקח על התלמידים ולוודא שהם לא יעשו מעשים היכולים לסכן אותם.

משרד החינוך הגיש גם הודעת צד ג' כנגד הכפר וכנגד מבטחתו, בטענה כי אם תוטל האחריות עליו, הרי שעל הכפר לשפותו, בהיותו האחראי על תחזוקת השטח ועל כל הבנוי בו, ובשל כך שהממונים מטעמו נכשלו במילוי תפקידם בעת שלא גילו עירנות מספקת למתרחש בשטחם, ואיפשרו את בניית בית העץ אשר הביא לתאונה ולנזק.

השאלה הדרושה הכרעה היא איפוא, על מי מבין הצדדים מוטלת האחריות לפצות את התובע.

3.         על מנת שניתן יהיה לקבל תמונה מלאה על אופן ניהול בית הספר והכפר, כמו גם על נסיבות התאונה והאחריות לה, העידו התובע ושניים מחבריו, אלמוג יפת ואסף הברי, שהיו שותפים לבניית בית העץ - או כפי שהם קראו לו ה"מחנה" - והיו עדים לתאונה. מצד הנהלת הכפר העידו מר צרויה מימון מנכ"ל הכפר, והגב' יונית יעקובוביץ מנהלת בתי הספר של חטיבת הביניים והתיכון, ומטעם משרד החינוך מר משה נוימן מנהל החטיבה, מר יהודה חדד סגנו, ומר בנימין אלחלו הקב"ט של המינהל לחינוך התיישבותי.  

4.         מכלל העדויות שנשמעו עולה כי שטח הכפר, המשתרע על פני כ- 250 דונם, מכיל 5 מוסדות חינוך שונים שלכל אחד מהם הנהלה משלו, וביניהם גם חטיבת הביניים בה למד התובע.

            עוד עולה, כי מלבד בית הספר היסודי, בתי הספר האחרים שבתחום הכפר אינם מגודרים ומתוחמים בגבולות ברורים, אך הכפר כולו מוקף בגדר היקפית בה מותקן שער שבו נמצא שומר במשך 24 שעות, ושומר נוסף מסתובב בשטחי הכפר במהלך כל שעות היממה, ובין יתר תפקידיו לבדוק את תקינות הגדר והמבנים, ולאתר מפגעים שונים בשטח (ראה בהקשר זה בעדויות נ/8 א' ו- ב', נ/11, נ/10, עמודים 74-75, 83-84).

            מתוך העדויות והשתלשלות האירועים עד לתאונה, התבררו מספר נושאים הקשורים בבניית "מחנות" על עצים בשטח הכפר באופן כללי, הבניה על העץ הספציפי ממנו נפל התובע, העיתוי בו בנו התלמידים את ה"מחנה", מי היה אחראי עליהם באותו זמן, ומה היו הפעולות שננקטו על מנת למנוע מקרים מסוג זה, כשצירופם של כל הגורמים הללו יוליך בסופו של דבר למסקנה בדבר האחריות לאירוע.  

5.         התובע וחבריו העידו על הבניה שביצעו ועל נסיבות התאונה;

התובע סיפר כי הוא וחבריו מצאו את 'בית העץ' על אחד העצים בשטח הכפר, במקום מוסתר לא רחוק מבית הספר, והם נהגו להגיע למקום כדי לעשן ולהסתתר מפני המורים. במשך כחודשיים הם שיכללו ושיפרו את המבנה, הוסיפו ובנו קומות זו על גבי זו, עד שהגיעו לקומה החמישית.

התובע הסביר, כי הגם שמדובר בבניה של "מחנה" גדול במרחק לא רב מבית הספר לא נחשף הדבר, כיוון שהעץ שנבחר לצורך כך היה מכוסה בענפים שהסתירו את הבניה, אם כי לטענתו: " ניתן היה לראות וגם לשמוע את דפיקות הפטיש... אתה רואה את המבנה אבל אתה לא רואה את התלמידים שיושבים בפנים..." (עמודים 59-60).

התובע הוסיף וסיפר, כי כחודשיים לפני בניית ה"מחנה" הנוכחי, הוא היה מעורב בבניה נוספת על עץ אחר, אשר התגלתה ע"י סגן המנהל, שאמנם הורה לתלמידים לפרק את המבנה אך לא עשה דבר מעבר לכך, באופן שהתלמידים עברו לעץ אחר והמשיכו בשלהם ללא הפרעה של מי מהמורים או אנשי הכפר (ת/3 סעיף 7, עמודים 42-45. בהקשר זה ראה עדויות חבריו של התובע שאינם זוכרים בניה אחרת קודמת, עמודים 24, 30).

יהודה חדד, סגן מנהל החטיבה העיד כי לא ראה את המבנה ממנו נפל התובע לפני האירוע, וגם לא ידע על קיומם של מבנים אחרים, שאחרת היה מטפל בכך  באופן מיידי: "זה המקרה היחידי שאני יודע עליו... יכול להיות שתלמידים מבית ספר אחר עשו את זה. לא ידעתי על התופעה" (עמודים 92-93), וכשנדרש לתצהירו של התובע בענין זה השיב: " זה שקר וכזב. לא היה ולא נברא. אם הייתי רואה מישהו מבנה על עץ הייתי מיד מטפל בהם בבעיית משמעת ודואג שאנשי התחזוקה של כפר בתיה יבואו לפרק את זה. הייתי מיד מערב את ההורים" (עמוד 99).

גם מנהל החטיבה, משה נוימן, העיד כי לא ידע על תופעה של בניה על עצים ואף היה מופתע ממנה, אולם משהתברר לו הנושא הוא אסף את התלמידים והתריע בפניהם על הסכנה ועל האיסור הכרוך בכך (עמודים 101, 110 וסעיף 20 לתצהיר -נ/11).

6.         אלא שהסתבר כי דברי התובע נתמכים בדוח הועדה שמונתה מטעם משרד החינוך (המינהל לחינוך התיישבותי) לבדוק את נסיבות התאונה, ובעדותו של צרויה מימון מנכ"ל הכפר.